פרשת השבוע ״שמיני״ עוסקת בסיפור הדרמתי על מותם של שני בני אהרון הכהן, נדב ואביהו. הם מקריבים "אש זרה" במזבח, נשרפים ומיד מתים (ויקרא, פרק י', פסוקים א'-ד'). משה מגיב במילים האניגמטיות "בקרובי אקדש", כנראה כדי לנחם את אהרון. תגובתו של אהרון היא שתיקה - “וידום אהרון". מה פשר השתיקה הזאת? האם אהרון אכן מתנחם בדבריו של משה?
במהלך חול המועד פסח קראתי מאמר של פרופסור ניצה בן-דב, "קדושת השתיקה
", שהופיע ב״הארץ״ בערב החג. במאמר הזכירה בן-דב את שתיקת אהרון בהקשר יותר רחב, ודנה אודות מהותה של השתיקה בתרבות העברית. היא הביאה את דבריו של הסופר ח״נ ביאליק, הטוען שמילים באות לכסות על או לברוח מהתמודדות עם אסון, עם המוות:
“אך הנה מת אדם – והחלל מתרוקן. אין מה שיסיח את הדעת – והמחיצה נסתלקה... ואנו יושבים לפניו רגע אחד על הארץ האפלה אבלים דומם כאבן... ועד שלא נסתם הגולל על המת – וכבר נמצא אותו החלל שנתרוקן סתום שוב באחת המלות, תהא של הספד, של תנחומין, של פילוסופיה או אמונה בהישארות הנפש." - (מתוך מסתו של ביאליק: "גילוי וכיסוי בלשון")
אנחנו סובלים בימים אלה מהצפה ברשתות החברתיות ובתקשורת במילים אודות הקרונה והעתיד הלא נודע. אין ספק ששטף המילים הזה הוא בחלקו הגדול בריחה מהתמודדות נפשית עם הסכנה הרובצת עלינו כעת, אך הוא גם מגביר את החרדה הגדולה של רבים באשר לעתיד. יש בלבי חשש שהפחדת הציבור איננה לגמרי מעשה תמים, על-אף המשבר והצורך לפעול בצלו.
יש, כפי שנכתב בקהלת, "עת לחשות ועת לדבר" (פרק ג', פסוק ז'). יש דברים שיפה השתיקה לגביהם, אך יש דברים אחרים שעליהם אסור לשתוק. בענייני אמונה רצוי להיות יותר זהירים אבל על עוולות שלטון, על ניצול חלשים, ועל התהליך המקרב מדינה לשלטון עריץ אסור לשתוק.
רבים מאלה ששרדו את השואה ידעו לשתוק ולהתגייס נפשית להמשך בחיים. כך הוריי ניצולי השואה מפולין עשו. רק אחרי כמה עשורים התחילו חלקם של הניצולים לדבר ולהעיד על שעברו. בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת (במשך כעשור) היתה לי הזכות לעסוק בהוראת השואה. שמעתי הרבה מאד ניצולים מעידים על שעברו בשנים הקשות ההן. רבים דברו על חשיבות ההתנגדות למשטר פאשיסטי ולהשמיע קול כנגד רוע של שלטון ושל בני אדם לזולתם, ובמיוחד על הצורך להגן על מיעוטים. האמנה הבינלאומית של האו"ם בדבר זכויות האדם היתה תגובה לפשעי הנאצים.
נושא אחד שסירבו רבים להתייחס אליו ציבורית היה האמונה הדתית בעקבות השואה. פעמים רבות ניצולים סיפרו לי בשיחות פרטיות לאחר עדות בה נשאלו על אמונתם, שהם מעדיפים לא לדבר על כך לפני צעירים, ״כדי לא לקלקל את אמונתם״. לא פעם נאמר גם שמה שסיפרו בסמינר חוץ-בית ספרי על השואה (במוסדות כמו "משואה”, "אות ועד" ו"יד ושם”) לא יכלו לספר לילדיהם הם, כי רצו להגן עליהם נפשית.
ובחזרה למאמר שבו פתחתי: לאחר דיון מרתק ורגיש במרכיב השתיקה בספר איוב, בשיר אחד של המשוררת רבקה מרים העוסק בשתיקה האל מול השואה ביום כיפור (“על דעת המקום ועל דעת הקהל... עד שעת הנעילה"), ובסיפור על תפילתה החרישית של חנה בספר מלכים, היא מסיימת את דבריה כך:
“קדושת השתיקה ביום הכיפורים מובילה אותנו לקדושת השתיקה בשתי דקות הדומייה ביום השואה וביום הזכרון. גם כאן אנחנו שותקים לא מתוך התרסה, לא מתוך תקווה לקבל תשובה ולא מתוך מרד... השתיקה בבית האבל, ובבית הכנסת ובארץ כולה המתייחדת עם מתיה היא היכולת לא להסיח את דעתנו באמצעות השיח אלא להביע באופן אישי וקיבוצי באחד את מה שיקר ומשותף לכולנו. כשם שהאלוהות התגלתה לאליהו לא ברוח, לא ברעש ולא באש אלא בקול דממה דקה (מלכים א', י"ט, י"א), כך ראוי שהאמונה, הברית ביננו בין כל חלקי עמנו, תהיה מובנת מאליה, בלי שום דיבור מיותר.”
הייתי מוסיף לדבריה של פרופ׳ בן-דב כי אותה רגישות שבשתיקה ואותה שותפות גורל אל מול החולי, הסבל והמוות עליהם היא כותבת, חלים על כל יושבי תבל, ובייחוד על כל מי שיושב יחד בארץ הקטנה הזאת בעת המשבר הזה.
ומעבר לכך חשוב לא לשתוק כאשר המצב המשברי משמש כיסוי לפגיעה באוכלוסיות חלשות ובזכויות האדם של כולנו. לזה הוקמו ארגונים כמו רבנים למען זכויות האדם והעמידה על כך הוא לקח חשוב מעין כמוהו ממאורעות תקופת השואה.
יהי רצון שנוכל לקום מבתינו המבודדים ומהניתוק מפעילות וקשר חברתי שנכפה עלינו כעת עם הבנה אנושית ויתר רגישות למותם וסבלם של אלה שקדמו לנו ולאלה הסובלים ואבלים סביבנו היום. אך יחד על זאת, נמשיך להשמיע קול כנגד כל מה שאסור לשתוק עליו ולחזור לפעול ביתר שאת בשטח לתיקון המציאות וליצירת תקווה.
שבת שלום,הרב יחיאל גריינימן.
|
|
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה