בית הספר בחאן אל אחמר: בסכנת הריסה

באוגוסט האחרון נפתח בית ספר יסודי לילדים בדואים משבט הג'הלין בחאן אל אחמר שבמדבר יהודה. בנית בית הספר הקטן הזה היה מעשה של גבורה, העצמה אזרחית, ושיתוף פעולה בין הבדואים המקומיים, וישראלים ואיטלקים, חברי ארגונים אזרחיים אידיאליסטיים. על בניית בית הספר כתבה בזמנו העיתונאית עמירה הס בעיתון הארץ. אז, כתוצאה של עבודתו של עו"ד שלמה לקר, ופרסום העניין בתקשורת צו ההריסה שהוגש לבדויים הוקפא בצו ביניים.

לפני כן קבוצה של מתנדבים, בעיקר מטעם "שומרי משפט, רבנים לזכויות האדם" הגיעה יום-יום בחום הכבד של יוני - יולי לסייע לבדויים ולאדריכל הסביבתי ממילנו, ולריו, לבנות את המבנה הייחודי מצמיגים משומשים ובוץ, בנסיון להעמיד 4 כיתות לימוד מוכנות לפני פתיחת שנת הלימודים. בכך קיוו לזכות ב4 המורים שהבטיחה הרשות הפלסטינית לספק, אם יהיה בנין. זה היה מעשה של ייאוש של הורי ילדים קטנים. הם ידעו שלא היה כל סיכוי שהמנהל האזרחי יאפשר בניה כזאת, למרות הזכות האנושית הבסיסית לחינוך שיש התעלמות מוחלטת ממנה מצדו , כמו משאר זכויות האדם שלהם .

בעוד שבוע, ב22.02.10 יישב בג"ץ לדון בעתידו של בית הספר. העותרים הם ארגון רגבים, "להצלת אדמות האומה" והנהלת הישוב היהודי השכן ,כפר אדומים. הם דורשים לבצע צו הריסה שהוקפא כאמור מתחילת שנת הלימודים. אנשי כפר אדומים, הידועים בין היתר בגלל השקעתם הרבה בחינוך ילדיהם (יש שלט גדול בכניסה לישוב המצביע על כך) אינם שקטים מהמשך פעילותו של בית הספר הצנוע והעני לידם. המתנחלים חוששים כנראה שזאת התחלה של ישוב קבע במקום, והרי ידוע שהבדויים, שהגיעו לשם אחרי גירושם מהנגב ב1948 הינם "בלתי חוקיים", כל האהלים והצריפים שלהם כבר מזמן קיבלו צוי הריסה. לאן עליהם לעבור? אין תכנית ואין תשובה. העיקר שייעלמו ויפסיקו לקלקל את היופי המדברי שם והמשך התפשטות כפר אדומים, ה"חוקי".

הזמנות הבדויים לשכנים לבקר ולדבר איתם לא זכו להיענות עד כה. אחד ממנהיגי הועד המקומי של הג'הלין שאל אותי באירוניה " האם יתנו לנו לבנות שכונה לבדויים שם בישוב שלהם כמו שבנינו אנחנו את שאר הבתים שלהם? אנחנו רוצים לחיות כמו כל בני האדם" אמר לי אבו חמיס בפגישתנו האחרונה, "עם חשמל, מים, כבישים טובים, בית ספר ושרותי בריאות. להם נותנים לבנות, רק לנו לא."

לבית ספר מגיעים בכל יום כ60 ילדים בדויים מהסביבה בגילאים 6-10. אני יכול להעיד מביקורי במקום על שמחתם הגדולה ללמוד סוף-סוף. עד השנה לא היו יושבים ללמוד באופן מסודר. הם סבלו מהעדר תחבורה לבית הספר לפליטים של האו"ם UNRWA ביריחו אליו הופנו ובגלל הסירוב של המנהל לקחת אחראיות עליהם, למרות שהם בשטח C, אזור שליטה ישראלית מלאה. בקשות במשך השנים נענו בשלילה. פניות לרשות הפלסטינית זכו לתשובה ש"אתם באיזור שליטה ישראלית".

מאז בנית גדר ההפרדה המצב הוחרף בגלל העדר תחבורה ציבורית ערבית סדירה בכביש ירושלים-יריחו ואיסורי חנית אוטובוס ליד הכפר. שלושה ילדים נהרגו בתאונות דרכים, ושניים נפצעו קשה בדרך לבית ספר. ההורים הפסיקו לשלוח ילדים קטנים. אבו סולימן, ממנהיגי ההורים הסביר לי שיש גם בעיה מיוחדת לבנות בחברה השמרנית שלהם הורים היו מוכנים לתת להן לנסוע לבית ספר מעורב רק עד כתה ד'. רוב הבנות כלל לא למדו. לדידו היתה ירידה בדעת קרוא וכתוב בשבט בשנים האחרונות.

לכן החליטו לעשות מעשה ולבנות לעצמם בית ספר.

כיהודי ישראלי בן של פליטי שואה המכיר אישית את משמעות החינוך לבני פליטים וכאדם דתי שרואה בחינוך ילדים מעשה בעל משמעות רוחנית אני מזדהה עם שיאפותיהם החינוכיות. אני מתפלל שהיותנו יהודים יהיה מקור לחסד בהחלטות המשפטיות והמנהליות בעניין הזה, ולא מקור לאכזריות.

נאמר ש"ציון במשפט תפדה" והכוונה כמובן למשפט במובן של צדק, לא ככלי של עוולה.
גם נאמר -פעמיים! - בפרשת משפטים שקראנו בשבת האחרונה בבית הכנסת:

"וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות, כ"ב, כ')
"וגר לא תלחץ ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם באץ מצרים" (שמות, כ"ג, ט')


הרב יחיאל גריינימן,

מנהל מחלקת שטחים,
שומרי משפט, רבנים למען זכויות האדם